יעקב יוצא מבית אביו לדרך, לכיוון חרן. הוא לבדו בדרך, הלילה יורד, והוא לוקח אבן, שם אותה תחת ראשו ושוכב. שם, באמצע שום מקום, הוא חולם על סולם עם מלאכים עולים ויורדים, והשם מדבר אליו.
הוא לקח "מאבני המקום". מכל המקומות שיעקב יכול היה לנוח בהם, הוא נח דווקא שם, ושם הוא אומר: "אין זה כי אם בית אלהים". לא בבית הוריו, לא בבית מדרש של שם ועבר, אלא בדרך, עם אבן מתחת לראש.
זה כל הסיפור למעשה של כל אחד מאתנו. הקדושה לא מחכה לנו בכתובת אחת מיוחדת. היא נמצאת בכל מקום שבו אנחנו עוצרים, לוקחים את הקשה והקר, והופכים אותו למקום שהשם יכול לשרות בו. אנשים שעשו את זה יספרו לכם שברגע אחרי המאמץ וההתמודדות עם הקשה והקר, הקב״ה הביא להם את ירושלים למקום שבו היו.
ואולי הייתי מעז ואומר שכל אבן שאנו מוצאים בדרך היא בעצם מספרת לנו על אבן שיש לנו בלב או בראש. אנו מסתובבים עם אמונות מגבילות, כאלה שמונעות מאתנו להתקדם ולהגשים חלומות,
ואולי המסר של יעקב אבינו כאן אלי הוא: אתה חולם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה? זה נפלא, אבל בשביל לבצע את זה אתה מוכרח לקחת את האבנים הקשות שיש לך בלב ובראש, חרדות ופחדים, התמודדות עם ביקורת ואמונות מגבילות שהבאת איתך לעולם או רכשת במשך השנים, קח אותם והשתמש בהם כמצע שעומדים או שוכבים עליו, אבל לא עוד מפריע לך בדרך.
וככל שתצליח בזה, הקב״ה יפתח לך את אוצרו הטוב בשפע רב.
ושיהיה לנו בהצלחה,
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
